כשאנחנו מחליטים לבצע הסכם מסוים, ולא משנה אם מדובר הסכם שמתייחס לעסקה של רכישת דירה, רכב, או כל דבר אחר או הסכם בו שני הצדדים מתחייבים לבצע פעולות מסוימות מבלי שרכוש וכסף יעבור מצד לצד, הרי שתחילה, אנחנו נחתום על זיכרון הדברים עם הצד השני.

זכרון דברים הוא הסכם ראשוני בינינו לבין הצד השני והוא מבטא למעשה הסכמה לביצוע העסקה. אף על פי שאין חוזה מנוסח ועדיין לא סיכמנו על כל הסעיפים של ההסכם, הרי שאנחנו מסכימים בינינו לבצע את ההסכם ולכן אנחנו חותמים על זיכרון דברים.

זכרון דברים

מתוך הסכמה זו ומתוך החלטה לחתום על זיכרון דברים, הרי שיש חשיבות משפטית לנוסח זה. כלומר, אף צד לא יכול להימנע מביצוע ההסכם הראשוני מבלי שינקטו נגדו צעדים וסנקציות שונות. למעשה, אם אנחנו נגיש זיכרון דברים לבית משפט, הוא יקבל אותו כהסכם חתום בהנחה כמובן שאין שום סיבה שאמורה למנוע זאת.

ההסבר לכך הוא מאוד פשוט, כשאנחנו חותמים עם הצד השני על זיכרון דברים, אנחנו בעצם מסכימים לבצע את העסקה, אנחנו לא יכולים להימנע מכך. לפיכך, אנחנו לא יכולים לומר, אין הסכם. מבחינתנו יש עסקה וכעת רק נותר לסכם את הפרטים שלו. זיכרון דברים קובע שאף צד לא יכול להתחרט ולהחליט שהוא חותם עם מישהו אחר על עסקה אחרת. זיכרון דברים למעשה מונע מצב, בו צד אחד ינהל משא ומתן עם צד אחר, רק בשביל להשתמש במשא ומתן כאמצעי לחץ על צד שלישי. ניתן לעשות זאת, כל עוד לא סוכמו הפרטים בין הצדדים. ברגע שנחתם זיכרון דברים, אי אפשר עוד להשתמש במשא ומתן כמנוע לחץ.

יש לומר, אם שני הצדדים מסכימים לצאת מתוך זיכרון הדברים, כתוצאה מאי הסכמה על הפרטים הסופיים, הרי שהוא בטל ומבוטל. כמו כן, ייתכן מאוד שאחד הצדדים יחליט שהדברים שנקבעו במסגרת המשא ומתן אינם עולים עם אילו שנקבעו במסגרת זיכרון דברים ועל כן הוא יכול לצאת ממנו. במקרה כזה הצד השני יכול לתבוע אותו אך הוא יצטרך להוכיח שאכן יש סיבה לעילת התביעה.

Leave a Reply

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *